<h1>הבתים — שערי שביתת יום הכפורים שער רביעי</h1>
<h2>דף עז:</h2>
אסור לרחוץ ביום הכיפורים בין בחמין בין בצונן בין כל גופו בין אבר אחד. ואפילו אצבע קטנה אסור להושיטה במים. והמלך והכלה רוחצין את פניהם, כלה שלא תתגנה על בעלה, והמלך כדי שיראה ביפיו שנאמר מלך ביפיו תחזינה עיניך. ועד כמה נקראת כלה עד ל' יום. לשון רבינו משה. הריא"ג פסק שאפילו מלך וכלה אסורין. ופסק הר"ם נראה עיקר וכן דעת הרי"ף. מי שהיה מלוכלך בצואה או בטיט רוחץ מקום הטנופת כדרכו ואינו חושש. ומדיחה אשה ידה במים ונותנת פת לבנה קטן. והחולה רוחץ כדרכו אע"פ שאינו מסוכן. לשון רבינו משה. ויש מי שפסק, הבא מן הדרך והיו רגליו כהות עליו מותר להרחיץ [אותן] במים. ויש מי שאמר שכן נראה דעת הר"ם, במה שפסק והחולה רוחץ כדרכו אע"פ שאינו מסוכן, ומי שרגליו כהות הוא כחולה.
אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג. ואם היה חולה אע"פ שאין בו סכנה או שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש. לר"ם. יש מי שכתב סיכה שהתירו כגון סיכת שמן שאין לחוש בה משום שחיקת סמנין. והרב בעל התוספות כתב שכל סיכה מותרת לרפואה, שהרי אף בשבת מותרת, שכן דרך לסוך בחול.
הרוצה להקביל פני רבו או פני אביו או פני [מי] שהוא גדול ממנו בחכמה, או לקרות בבית המדרש, עובר במים עד צוארו ואינו חושש, ועושה אותה מצוה שהלך לעשותה, וחוזר במים למקומו, שאם לא נתיר לו לחזור אינו הולך ונמצא מתעצל מן המצוה. וכן ההולך לשמור פירותיו עובר במים עד צוארו ואינו חושש, ובלבד שלא יוציאו ידיהם מתחת שולי בגדיהם כדרך שעושים בחול. לשון רבינו משה. יש מי שאומר שלא אמרו ובלבד שלא יוציא ידיו מתחת חפת חלוקו אלא בהולך לשמור פירותיו, אבל ההולך להקביל פני רבו וכיוצא בזה למצוה מותר. ונראה שאפילו בהולך לדבר מצוה. וכן נראה דעת הר"ם. יש מן הגדולים שכתב, שלא התירו לעבור אלא בבגדים של עור, אבל בגדי צמר או פשתן הואיל ואמרו שרייתו זהו כיבוסו אסור. ויש מי שאמר שבכל בגדים מותר. וזה נראה עיקר. יש מן הגדולים שפסק שאפילו רב אצל תלמיד הולך ועובר במים, שהיתר [זה] נשאר בספק, ודבר שהוא ספק בשל סופרים הולכים בו להקל.
<h2>דף עח.</h2>
אסור לישב ביום הכפורים על גבי טיט המטפחת, והוא שיהיה טופח כדי להטפיח, שאם הניח ידו על הטיט וידביקנה לידו האחרת ידבק בה הלחלוחית. ומותר להצטנן בפירות קרים או בתינוקות שיש להם קרירות מחמת לחותן. לא ימלא אדם כלי חרס מים ויצטנן בו, שהמים נוזלין מדפניו. ואפילו כלי מתכות אסור, שמא ינתזו מים על בשרו. לשון רבינו משה. מ"ש הר"ם לא ימלא, אינו נראה כן לפי ההלכה, אלא בין מלא בין חסר אסור, בין בכלי חרס בין בכלי מתכות. ואולי מה שכתב הר"ם מלא, אינו מלוי דוקא, אלא כל נתינת מים בכלי, כל מקום המים נקרא מילוי. יש מי שאמר, אם היה כלי מתכת סתום, שאין לחוש בו שיתזו ממנו המים, מותר להצטנן בו. אע"פ שדבר של טעם הוא זה, טוב להחמיר.
לוקח אדם מטפחת (מעי"ט) [מערב יוה"כ] ושורה אותה במים ומנגבה מעט, ומניחה תחת הבגדים, ולמחר מעבירה על פניו ואינו חושש, אע"פ שיש בה הרבה קרירות. והראב"ד פסק בעיו"כ מקנח בה ידיו, ולמחר מעבירה על פניו, ואינו חושש. אבל אין שורה במים, [כי] חוששין לסחיטה בשעה שמעבירה על גבי פניו. והראב"ד ורבים מן הגדולים פסקו, מותר ליטול ידיו ביום הכיפורים מפני רוח רעה השורה על הידים, ומשום ליפלוף שבעין, והרי הוא כידים המטונפות בטיט ובצואה, שרוחץ כדרכו. ועוד שהידים עסקניות הן ואי אפשר שלא יגע במקום מטונף בשינה. ולא מצאתי לדבר זה עיקר. גם יראה לי קצת ראיה שלא היתה נטילת ידים משום רוח רעה אלא בנותן פת לתינוק. ויש פנים לומר שאע"פ שנוטל ידיו צריך נטילת ידים מפני הפת. והר"ם כתב בביאור בהלכות ברכות "בט"ב וביוה"כ שאין בו נטילה" וכו'. ואחר שאין בדבר זה איסור תורה ורבים מן הגדולים התירו זה מפני כבוד ק"ש ותפלה אין ממחין ביד העושה. והרב בעל העתים כתב, הנכנס לבית הכסא אפילו להשתין מים, רוחץ ידיו ורגליו אע"פ שאינו מלוכלך, שהרי אמרו זה הכלל היה במקדש, כל המטיל מים צריך נטילת ידים ורגלים משום ניצוצות ומשום מצוה לשפשף.
<h2>דף עח:</h2>
מותר לכל אדם לנעול את הסנדל מחמת עקרב וכיו"ב שלא ישכנו. והחיה מותרת לנעול את הסנדל משום צנה כל ל' יום. והחולה כיוצא בה, ואע"פ שאין שם סכנה. לר"ם. יש מי שכתב שאין מותר [לנעול סנדל מפני סכנת] עקרב אלא לחיה בלבד. וכתב הרב בה"ג אם מתיירא משום עקרב וכיו"ב כורך בגד על רגליו. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר, שכל מחמת עקרב מותר לנעול כדרכו. וכן חיה או חולה. אבל לכרוך בגד על רגליו אפילו בלא סכנת עקרב מותר.
<h2>דף פז:</h2>
מי שראה קרי בזה"ז ביוה"כ, אם לח הוא מקנח הוא במפה ודיו. [ואם יבש הוא] או שנתלכלך בו, רוחץ מקומות הליכלוך בלבד ומתפלל. ואסור לרחוץ כל גופו או לטבול, שאין הטובל בזמן הזה טהור מפני (הטומאה) [טומאת מת], ואין הרחיצה לקרי בזמן הזה אלא מנהג ואין מנהג לבטל דבר האסור אלא לאסור דבר המותר. ולא אמרו שרואה קרי ביום הכיפורים טובל אלא כשתיקנו טבילה לבעלי קריין, וכבר ביארנו שבטלה תקנה זו. לשון רבינו משה. ויש מן הגדולים שכתב, אם ראה קרי ביום הכיפורים יורד וטובל, ואם מבערב ישפשף. ודעתם שלא בטלה תקנה זו אלא לדברי תורה, אבל לא לתפלה. וכן נראה דעת הרי"ף שהביא הברייתא כפשוטה. ונראין דברי הר"ם.
